מעולמה של יולי/לירית גרובר


בקרים, כמו פרחים, משתנים בכל יום. כל בוקר סופג את טעמי הלילה שקדם לו,

והלילות לעולם אינם דומים זה לזה.

בכסות הלילה אנשים יוצאים מהתבנית האחידה שהוכתבה להם, תבנית הידועה כבולמת זריחות מקצועית, ונהיים הם עצמם.

זו הסיבה שאף לילה לא דומה לקודמו, שבכל בוקר מופיעה צלילות אחרת ושתמיד היום מתחיל בזריחה.

אולי אם יצליחו כל האנשים בעולם להיות ליום אחד רק הם עצמם, אז גם השמש תפסיק לשקוע.