בשבוע האחרון, אני נמלטת לי לשעות של שקט, למרפסת האחורית של בית החינוך.
שם, בשקט בשקט, בלי שאף אחד מבחין, בין מבוך השיחים לרעפי הגג הישנים,
התחלתי להוציא אל הפועל את "שביל הסיפורים". פרוייקט מקסים שהגתה סופרת הילדים עדנה קרמר.
אני עומדת במרפסת בית החינוך, סביבי פזורות פחיות צבע ומכחולים
(כאן הן מסודרות לרגע, אבל זה בהחלט לא מאפיין).
אני מציירת על הקיר את הילדה איילת עפה עם האווזים.
מצידו השני של החלון נרקמת לה דמותה של חולמת אחרת- "כל הימים, כל הימים חולמת אני על כובע קסמים".

והנה אני, עם ארגז מלא בצבעים ומכחולים שטה ועפה ביניהן ואיתן למחוזות אחרים שניתן לברוא רק בדמיון.

משהו בשיר הנפלא הזה של קדיה מולודובסקי, גורם לי תמיד להתרגשות.
הילדה אילת,
"כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש,"
מתמודדת עם חיים לא פשוטים והמון מטלות יומיומיות שיש לבצע.
שוב ושוב היא מנסה לברוח אל עולם הדמיון שלה, להתנתק מהמציאות
ובכל פעם היא מושבת אל המציאות בכוח.
הילדה הזו,
השורדת והחולמת נהייתה מגבורות ילדותי.
איילת פורשת את השמשיה הכחלחלת שלה,
ובית לה וגג
ודמיון מפותח להמלט אליו.
אני חושבת עלי בקיבוץ של שנות ה70.
האם הייתי אולי קצת כמו הילדה איילת?
האם העזתי להרשות לעצמי להמלט אל החלומות?
או שההשרדות שלי היתה טמונה בלהטמע עד כמה שיותר בתלם. לא לחרוג מהשורה,
להשתדל להיות בסדר בכל מחיר.
שלא ישימו לב שאני בעצם קצת איילת כזו שעפה עם האווזים.




זה לא ממש הסתדר,
כנראה שהראש שלי תמיד היה במקום קצת אחר.
כשגדלתי קצת הבנתי שממילא זה גדול עלי, ועדיף לי לעוף כי זה מה שאני יודעת לעשות.