באחד הימים בעודי אובדת ברחבי הרשת, נתקלו עיני בפוסט מצוין שכתבה הבלוגריסטית יונית צוק בנושאניהול זמן.

קראתי את הפוסט בשקיקה ובתדהמה והבנתי שבין ההתנהלות שלי בעולם, לבין ניהול זמן אין קוים משיקים ממשיים.
מיד הרגשתי דחף עז להעלות פוסט בנושא ולהתייחס לסוגייה שהאירה את עייני,
אולם בפוסט המכונן ההוא נאמר בין השאר כי אין להותיר כתיבה בבלוג לדחף בלתי נשלט, 
אלא לייעד לה מקום וזמן ברורים. 
לכן, בהחלטה אמיצה בחרתי לכבות את הדחף ההוא ולהתמקד.
לא לזמן רב כמובן.
מחשבותי נדדו בעודי בוחנת את הפיזור הרב בו אני עובדת.


בכל מאודי רציתי ללמוד לנהל את הזמן.
להיות מאורגנת ומסודרת יותר.
לדעת מה עכשיו ומה אח"כ.
מה היום ומה מחר.
לאחר שסיימתי להצליף בעצמי, התחוור לי שאת מיטב היצירות והרעיונות שלי, ייצרתי בזכות היותי אימפולסיבית חסרת תקנה.
הבנתי לפתע שלו הייתי מתנהלת באופן מאורגן, כנראה לא הייתי מגיעה לכל אותם רעיונות הזויים שגרמו לי להפיק את תיקי הבד האקולוגים שלי  בדחף שתקף אותי.

גם לא את התוויות המאויירות שייצרתי




או את ערכות הצביעה
כך קרה גם עם הפקה נסיונית של מחברות מאויירות בעבודת יד שהותירה אותי בהתרגשות בסטודיו בשעות מאוחרות, כי אני חייבת ממש עכשיו לתפור, מיד אחרי שצנחתי על פוסט אחר ונפלא של עדינהbookbinder.


ובעצם כך אני מתנהלת.
מלקטת חלומות

לעתים הם מתערבבים לי,
מציפים אותי ומבלבלים אותי,
אבל נדמה לי שדווקא אי ההבנה שלי איך למען השם מנהלים זמן, מאפשרת לחלומות האלה להרקם לכדי עולם חולם ושלם
ולצאת לאויר העולם.