אני אוהבת את הסיפור הזה שנקשר בי לט"ו בשבט ומספר על הקשר המופלא והבלתי מוסבר בין בני אדם ועצים.

חברה שלי בקרה היום בסטודיו שלי ובקשה שאספר לילדתה בת ה5 את הסיפור, וכך נזכרתי בו שוב.

כשסבתא שלי הגיעה לכאן, לקיבוץ הפורח שלי, זו היתה גבעה חשופת רוחות. רק קוצים ואבנים היו בה. לא בתים, לא עצים, לא משפחות תוססות וילדים שמתרוצצים על הדשאים, רק המון אמונה וחזון של קבוצת חלוצים צעירים שהגיעו להפריח את השממה.

סבתא התעקשה שכאן יקום ישוב פורח.

כל בוקר היא היתה נוטעת שתילים רכים,

ובלילה הם היו נשברים מהרוח. סבתא היתה קמה בעקשנות אין קץ, 

שאינה יודעת לוותר ונוטעת מחדש. 

החלוצים האחרים אמרו לה- "כמו שלא יצמחו שערות על כף ידך, כך לא יצמחו על גבעת הטרשים הזו עצים".

אבל סבתא התעקשה, כפי שידעה להתעקש בחייה.

עברו שנים רבות, הקיבוץ צמח וגדל והתמלא בעצים רבים, אולי אף יותר ממה שסבתא שלי דמיינה בחלומה.

ליד הסטודיו בו אני עובדת צמחו שני עצי צפצפה גבוהי קומה ורחבי גזע,

עצים בני 70 שנה.

גם אותם סבתא שתלה באהבה ובאמונה גדולה. 

סבתא נפטרה בליל קיץ אחד לפני שנים אחדות

לא היתה רוח באותו לילה וגם לא גשם.

זה היה ליל קיץ בהיר בחודש אוגוסט. 

בשעה שסבתא נפטרה קרס באורח פלא,

 אחד מעצי הצפצפה על שורשיו העצומים, מלוא קומתו ורק ענפיו מלטפים בעדינות את גג הסטודיו שלי.

אף רעף לא נשבר.

נשמתו של העץ נגדעה יחד אתה, באותו לילה קיצי.  

לאחר זמן נאלצו לכרות  את העץ השני באופן מבוקר.

גם הוא כבר היה זקן וחולה מדי. 

אני פוסעת בין פיסות הגזע וטבעות העץ המנוסרות  ואוספת ענפים  מעניינים.

פעם הם ישולבו באחת העבודות.

אני מגלגלת את אחת מפיסות הגזע אל פתח הסטודיו, למזכרת ומצלמת עליה את אחת הבובות שייצרתי מנייר. 

פתאום אני נזכרת שגם סבתא היתה יוצרת בובות.

מגלפת אותן מעץ עבור הילדים.