מסע לתוך עצמי בסירת נייר

אני אוהבת לעקוב אחרי התפתחות של אומנים בכלל ומאיירים בפרט.

לגלות את הדרך שהם עשו במציאת הקו הייחודי להם.

אני מצפה לראות אצל אומן דרך.

כשאני בוחנת את האיורים שלי ואת השפה הייחודית שייצרתי אני נהנית לגלות את עצמי לאורך השנים.

פה ושם אני זוכה בעבודה שגורמת לי לגלות עולמות חדשים בתוכי.

זה לא שאני מאיירת פתאום אחרת.

זה עוד חידוד ודיוק של היצירה האישית שלי.

כשזה קורה לי אני מרגישה את הריגוש הזה של גילוי ובריאה של מקומות חדשים.



לא פעם אני ערה לדיון גם בין מאיירים עצמם, אם מאייר נחשב אומן, או פשוט סוג של ביצועיסט שאמור להביא לידי ביטוי משודרג את הרעיון או הטקסט שהלקוח ביקש ממנו.

ברור לי שאני לא מאיירת מהסוג הזה.

לטובה ולרעה.

אני מתייחסת לאיור כאל סוג של בריאת עולמות חדשים.

של יצירה משותפת שגורמת לי לנבור ולהעמיק בתוכי על מנת לחפש את השפה המדויקת והנכונה.

אני מרגישה תחושה של אושר והתרגשות כשאני מוצאת את השפה הזו. מרגישה שזכיתי.


כך קרה לי עם השירים הרגישים והנפלאים של לירית גרובר.

הרגשתי שהיא כותבת אותי,

את נימי נשמתי.

התאהבתי מיד.

הרגשתי שאני רוצה לחפון את הספר הזה, לצלול ולעוף בין המלים המדויקות שלה.

להקיף את עצמי בשזירת המלים והמשפטים החכמים שקבלו עוד חיים ופרשנות באמצעות האיורים.

אני מודה שבהתחלה כמעט פחדתי לדרוך.

רעד לי הלב ורעדה לי היד.

הכתיבה שלה כ"כ שלמה בעיני, שמי אני שאדרוך שם. אבל אז, נוצר עולם חדש.

עולם שלי ושלה.

ואני זכיתי לגלות עוד פיסה מעצמי.

ורציתי להמשיך עוד ועוד להיות שותפה לקסם הזה.